משה בן צבי

השתלבותו בענפי המשק כללה תקופה ברפת, במוסך ובעיקר בפלחה שהייתה לפלחין ומשה היה מעמודי התווך בענף, ומרכזו אח"כ היה מרכז משק עד שנשלח לתפקידו הציבורי במועצה. 10 שנים מ-1960 ועד 1970 כיהן כסגנו של מאיר לניר, וכשנפטר מאיר לפתע נבחר משה ליושב ראש המועצה עד לשנת 1977.

כראש המועצה חנך משה את בניין המועצה החדש, והיה פעיל ומעורב בחגיגות החמישים לעמק וקידומו של פארק מעיין חרוד על מכלוליו, כאתר המסמל יותר מכל את התחדשות העמק.

כשהסתיימה כהונתו, חזר משה לעין-חרוד, פשט את החולצה הלבנה החזיר את מפתחות המכונית, וחזר אל בגדי העבודה הכחולים, אל הטרקטור ותלמי השדות הארוכים. עובד מבוקר עד ערב, בצניעות, בחריצות וללא טרוניה.

מן השדה עבר לעבוד בנגריה ובקסטות בפלדות, מתמיד למשמרתו, בין הטיפולים, והמחלה.

בראיון ליומן, אמר משה: בגיל 60 צריך להעביר את המושכות לצעירים. כל אחד צריך לתת את מה שביכולתו בשטח העבודה, את התפקידים החברתיים והמשקיים צריך להעביר לצעירים. עכשיו זה הזמן שלנו להינות מהריבית – מהבנים והנכדים.

ומשה, שידע לטפח עם תמר רעייתו 5 בנים ובנות, בין תפקידיו הציבוריים, השכיל למצות ולהנות מצמיחתו של שבטו מפואר עם 21 נכדיו ו-2 ניניו, סביבו גיבש ומימש אהבות אישיות כמו הכנת סעודות משפחתיות, אפייה והכנת ריבות ומרקים, צילומי סרטים משפחתיים, בילויים בחוף אכזיב, טיולים בארץ והאזנה בשבת בבוקר לתקליטי חזנות.

גינה ירוקה עם צמחים שהנביט מזרעים.

כל שעשה – בקפדנות, מדעיות, בדייקנות וסדר אך תמיד בחום ורגש, בצחוק והווי משפחתי פנימי, וחברות אמיצה עם שכניו וידידיו.

 בשנות המחלה – של תמר ושלו – ניכרו כל תכונותיו הטובות – האיפוק, האצילות, המאבק השקט והעיקש בחולי.  גם אחרי שהסתלקה תמר, אהבת חייו, לא ויתר משה והמשיך לקוות לימים אחרים ומבטיחים.

אולי אגר כוחות, לזכות להשתתף בנישואי ירון והגר, אולי כי האמין שאסור להרים ידיים.

תם מאבקך משה. מאבק הירואי ומכובד, וכל-כך אופייני לדמותך המיוחדת, האמיתית הישרה.

תחסר לנו מאד.