דלג לתוכן העמוד
מתן גדרי
סמל ראשון 

מתן גדרי

בן רינה ואילן
נפל ביום ח' בסיון תשס"ג (08/06/2003)
מקום מנוחתו מולדת
יישוב מגורים: מולדת
צל"ש מפקד אוגדה

סיפור חייו

בן רינה ואילן, אח לדפנה ולאמנון. נולד ביום כ"ג בניסן תשמ"ב (16.4.1982), דור שלישי במושב מולדת. למד בבית-הספר ע"ש גבריאל מוצקין במולדת, ובבית-הספר התיכון האזורי 'עמק חרוד' שבעין-חרוד, במגמה הביולוגית.

כילד היה מתן חבר בתנועת נוער ובלט בכושר מנהיגותו, בעשייה וביכולתו לסחוף אחריו את חבריו.

מתן חבב כדורסל, אהב טיולים רגליים ובלט בכושר התמצאות בלתי רגיל. אולם יותר מכל אהב מתן לרכב על סוסים. מגיל 7 עסק ברכיבה, בלט כרוכב מצטיין ובתחרויות רכיבה שהשתתף זכה במדליות ובגביעים רבים.

מגיל ארבע-עשרה עבד מתן, בזמנו הפנוי בחופשות, בענף בקר לבשר והיה לו ולסובביו ברור שעיסוקו בחיים יהיה קשור בבעלי חיים.

למרות היותו בעל גוף צנום, היה ברור למתן כי ישרת ביחידה מובחרת. בנובמבר 2000 גויס מתן לצה"ל, ואכן לאחר מיון קשה התקבל לפלס"ר הנח"ל ושימש כנווט מוביל. גם מהבחינה החברתית השתייך מתן לחבורה המובילה. אביו כתב לו: "נחמתנו היחידה שעד רגעיך האחרונים נמצאת במחיצת חברים אוהבים ונאהבים, שיודעים להעריך את היותך אחד מהטובים ביותר. ביחידה שבה שירתת הוכחת שכדי להצטיין אין צורך בהכרח להיות בעל ממדי גוף מרשימים, ובעזרת כח רצון, סבולת ועקשנות לא קיים דבר מעבר ליכולת האדם... מתן - עלי להזכיר לך עוד דבר קטן אחד, לרינה ואילן היו ויש שלושה ילדים: דפנה, מתן ואמנון."

אמיתי, חברו לצוות מספר: "לפני זמן קצר ישבנו בתצפית והטחנו במתן דברים שגרמו לו להסמיק. אמרנו שאחרי שישתחרר אין מי שיחליף אותו, לא רק בגלל שהיה נווט ולוחם בחסד, אלא בעיקר כי היה אדם בחסד. מתן היה בשבילי ובשביל כולנו מושא להערצה, לקנאה ולחיבה. מתן התנגד בתוקף לכל אי רגישות כלפי בני אדם אחרים, אך גם לבכיינות מיותרת והיה תמיד בפוקוס בכל רגע ורגע. מתן היה פשוט חף מכל בולשיט... ככה זה כשלפעמים האנשים הכי קטנים הם בעצם הכי גדולים... אם מתן הוא עכשיו כוכב אז בלי ספק הוא הכי זורח. מתן היה אגדה בחייו וכך ישאר תמיד."

ביום ח' בסיון תשס"ג (8.6.2003) הוקפץ צוות של הפלס"ר שבו שירת מתן למרדף אחר מחבלים בקסבה של חברון. לפנות ערב התפתח קרב עם המחבלים ובו מצא מתן את מותו והוא בן עשרים-ואחת. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין במושב מולדת. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

מח"ט הנח"ל כתב: "לפני שנים, כנער צעיר, הסעירו את דמיוני סיפורי גבורה של בודדים שהובילו לוחמים ונהרגו בקרב. סיפורים אלו כמו סיפורים של אבידע שור וחגי מעיין ז"ל, שנהרגו בביירות, משכו אותי לשרת ביחידה קרבית כמו מגנט.

"היום לאחר כמעט שלוש שנים של לחימה קשה בטירור הפלשתיני מסעיר סיפורם של מתן ותומר, שגדלו כאן במולדת, שירתו בסיירת הנח"ל ונהרגו בקרב עם מחבלים, ומצית את דמיונם של צעירים רבים לפני גיוס. בעיניהם של אותם צעירים בתיכון לפני גיוס מדובר כבר באגדה שקשורה למולדת ולסיירת הנח"ל ולכן רובם רוצים להגיע לשרת אצלנו בסיירת הנח"ל. פתאום שמעתי מלים שלא שמעתי שנים בדיון הציבורי שלנו: ערכים, צניעות, חינוך, תרומה והתנדבות, מלים שעבורי מסמלות את כל מה שטוב ויפה בארץ הקטנה והכל כך תובענית שלנו.

"אולם מאחורי האגדה שכבר מופצת מפה לאוזן ברחבי הארץ בבתי הספר, בפאבים, בטיולים, בוואדיות של רמת הגולן ובשבילי מדבר יהודה, היה מתן.

"מתן היה בחייו הניגוד המוחלט לדמות הגיבור. מתן היה איש צעיר, אופטימי, שלומפר, מקסים, רגיש, חכם ומצחיקן, שאהב לשיר, אהב סוסים, אהב נופים וטיולים, אהב ניווטים, ואהב מאוד את משפחתו, את הסיירת ואת החברים, בקיצור אהב את החיים.

"מתן באישיותו ידע לסחוף אחריו אנשים. גם בקשיים הגדולים ביותר הוא ידע לחייך ולצחוק, לעודד ולתמוך בחברים.

"הכרתי את מתן טוב לאחר נפילתו של תומר ונחשפתי לחייל אמיץ במיוחד, שלא רק מתמודד עם פחדיו וקשייו, אלא תומך בחברים, חבר נהדר לתומר ומשפחת רון.

"למרות הופעתו המרושלת תמיד היה מתן אחד הלוחמים הטובים ביותר בסיירת, במנהיגותו, בשקט שלו, ביכולת ניווט והתמצאות מדהימה ובחוסן הנפשי ללכת קדימה ולהוביל.

"לי אישית עזר מתן כמה פעמים כאשר טעיתי בשבילי מולדת וכרגיל בשקט וצנעה. תמיד, כאשר רציתי להודות לו, הוא כבר נעלם והשאיר חיוך מקסים שנחרת לך בזיכרון. מתן היה מתנה אמיתית, אהבנו אותו, הערכנו אותו, הסיירת כולה הלכה אחריו!! מתגעגעים אליו כל יום וחשים בחסרונו."

רוסמן, סגן מפקד הפלוגה, כתב לו: "כשהזמנת אותי לבוא ולרכב איתך כאן במולדת התרגשתי כמו ילד קטן. זה לא הדבר הכי רגיל בעולם שסמ"פ יבוא לרכב אצל אחד החיילים שלו... היית לי חייל, לוחם, קלע חוד, זוג ברזל, חבר, יועץ. חשוב לי שתדע כמה אני מעריך אותך וכמה למדתי ממך - היית לי לדמות. מי שלא הכיר אותך לעולם לא יוכל להבין מי אתה ומה השארת אחריך. אני רוצה לתת לך חיבוק אחרון לפני שאני נפרד ממך, למרות שאתה לא היית ממש מהמתחבקים, תמיד היית נותן חצי חיבוק כזה, על הצד, עם עוד איזה חצי חיוך נבוך."

אמו, רינה, כותבת לו: "מתני, הזמן נעצר. קמים בבוקר ופתאום ערב. ביום שישי הראשון בלעדיך המועקה היתה כל כך כבדה... אבא, דפי, אמנון ואני העמסנו את הכלבים ונסענו לכוכב הירדן. הרוח היתה מאוד חזקה והיה כל כך עצוב. אבא הביא טרנזיסטור לשמוע שירים של יום שישי, ואמנון שאל אותנו "מה זה?" היה מוזר, כי בעצם הזמן כן עובר ואמנון כבר בן 16 וטרנזיסטור בשבילו זה מוצג פרה-היסטורי. כל מיני מחשבות עוברות בראש, כאילו מנסות לעקוף את המועקה והכובד ובעצם אתה היית כל כך ההיפך - הכל היה קליל ושמח סביבך. כל כך כיף היה להיות אתך. כמה מוזר שאנחנו רוצים לרכוש בית ואדמה, שיהיה שלנו, להרגיש בטוחים, ומה זה להיות בטוחים? מה האדמה הזאת שייכת לנו? כמו אנשים שקונים חלקה על הירח...

"מתני, אמנון מלא מרץ כרגיל. התחיל החופש והוא כבר הפך את היום ללילה. אתמול הגיע לפנות ערב מאובק כולו וחיוך רחב מרוח על הפנים, חזר מטיול טרקטורונים באגם מנחמיה. דפי וגל נשארים במולדת, בטח היית אומר ככה בשקט כזה 'אחלה'. כל-כך שמחת לדבר עם דפי בטלפון כשהגעת הביתה בימי שישי, הטלפון השבועי שלכם, לשמוע חוויות מהטיול בדרום אמריקה ותמיד תמיד לספר שהכל בסדר אצלך.

"מתני, תחושת החסר והגעגועים משתלטת על כל הגוף, אבל מתני, רק שתדע שאנחנו ממשיכים לעטוף אותך באהבה אדירה."

אחותו הבכורה, דפי, כותבת: "הי תן-תן שלי, בזמן שהאסון קרה הייתי עם גל בפרו, על המאצ'ו פיצ'ו ודיברנו על הטיול שלך וכמה תהנה ממנו. כל הזמן הוספנו טיפים בספר בשביל הטיול שתכננו עבורך וכבר 'תיחמנו' לך דרך זולה יותר להיכנס לאתרים. בקוסקו פגשנו את שוכמן, המפקד שלך לשעבר, שכל הזמן הזכיר את התקפי הצחוק שלך וסיפר המון דברים טובים עליך, שפשוט לא ידענו, כי אתה כזה זרוק ולא עשית עניין משום דבר, ובמיוחד לא מהלבוש הצבאי. רשימת אבידות חלקית: 5 כומתות מפוזרות בתחנות מרכזיות בארץ, 2 חולצות א' ונעליים שהמשיכו עם הטרמפ, 3 פלסרונים שמקומם אינו ידוע. ומה שיצא ממך זה חייל עם חולצת ב', כובע אזרחי, נשק תלוי על הכתף ושיר על השפתיים. במשך כל תקופת השירות שלך חיכיתי תמיד לימי שישי, כשאמא ואני היינו אוספות אותך בדרך מהצבא הביתה, יושבים לארוחת צהריים ושומעים חוויות מהצבא. מיותר לציין שעל כל שאלה התשובה היתה 'בסדר', 'חפיף', וצחוקים גם על דברים שלנו נראו פחות מצחיקים. (עכשיו בטח היית עומד בצד ולוחש למישהו: 'הברושים הרכינו ראש'). אחר-כך בצהריים היית נשכב על הספה ושומע שירי ארץ ישראל שכל כך אהבת והיית שר בקולי קולות... תן-תן, אני עדיין לא מאמינה שלא אראה אותך יותר. אוהבת אותך כל-כך, עד אין סוף, אני אתגעגע תמיד תמיד."

אמנון, אחיו הצעיר של מתן, כותב: "מתן, רק רציתי להגיד בפעם האחרונה שאני אוהב אותך! אהבתי איך שסיפרת בהתלהבות ובשמחה על המבצעים ועל הצחוקים עם החבר'ה מהצוות. אהבת להיות שם, נהנית, לא התחרטת על אף דקה שאתה תקוע שם בחברון, שכם וג'נין. אף פעם לא שמעתי ממך תלונה, תמיד רק סיפורים על טיולי הצוות ותפיסת מבוקשים. מתן, נהניתי לגדול לידך. אוהב אותך."

רקפת ולילך, בנות-הדוד ספדו למתן: "אי-אפשר לתאר במלים את ההרגשה הזאת כשמישהו מדהים ויפה כל כך כמוך נלקח מאיתנו לנצח. הפנים היפות והטובות שלך עומדות כל הזמן לנגד עינינו והחיוך המתוק שלך שתמיד אומר שהכל יהיה בסדר, אבל כבר שום דבר לא בסדר.

"אנחנו נזכרות איך בפסח האחרון היינו אצלכם עם ירון. זה היה בדיוק ביום ההולדת שלך. הרמנו כוסית והברכה האחרונה היתה שתחזור אלינו בשלום. האמנו בזה בלב שלם, כי הרי נותרה לך רק עוד חצי שנה וידענו שאתה חייל מצוין. האמנו שבכל מערכה שתיקלע אליה אתה תנצח ובאמת, כמה אפשר להתאכזר אלינו?!

"אתה זוכר שאחרי שתומר נהרג נסענו כולנו לפאב בכפר יחזקאל והצטיידנו במצלמות? אמרנו שצריך להצטלם כמה שיותר כדי שיהיו לנו תמונות למזכרת. לא האמנו שהתמונות יהפכו לאחת המזכרות האחרונות ממך."

אמיתי, חברו לצוות, כתב למתן שיר: "יחף הוא רוכב - עכשיו בין עננים/ ומטייל בצד - מכיר את כל הכיוונים/ ובלי אף בלבול יחיד/ גם בצד השני של הרוכבים.// הצד בו אנו משתקפים/ חיוורים במראה/ והוא צוחק מצד שני/ כי הוא נתן כל מה שהיה/ כך מספרים גם מלאכים/ כי לכל קודרי הפנים אומר/ "עיזבו שטויות, עוד מעט משתחררים.//" יש בו הרוח הקרה ההופכת בעלים/ ולא יניד עפעף בין שאון המטחים/ ולא אמר אולי מחר/ כי אינו עוד קצף על הגלים/ הוא המפל הגועש בין שלגים קטנים.// כבוד לגיבורים לרכב לצד/ מתן גדרי// עכשיו יודעים גם ההרים הכי גבוהים/ צר לי כי העולם היה צר מדי מכדי להכיל אותך."

 

 

מקום מנוחתו

מתן גדרי
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו מולדת