דלג לתוכן העמוד
משה (מוסה) כהן
סמל 

משה (מוסה) כהן

בן שרה ובנימין
נפל ביום ד' בחשון תשכ"ט (26/10/1968)
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי עפולה
יישוב מגורים: מיטב

סיפור חייו

בן זקונים להוריו בנימין ושרה. נולד בשנת תש"ז (1947) בארביל, בירת עירק. בילדותו עברו על משה יסורים ותלאות. מתחילה היה חולה ולאחר מכן גדל במצב קשה בהם לא היתה הפרנסה מצויה בבית. אבל סוף סוף נגאלה המשפחה ויצאה מן העיירה ארביל לעלות לארץ הקודש. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1951 והוא אז בן שלוש בלבד, וגדולה היתה שמחתם בדרכם על אדמת הארץ. משה התחיל לגדול תחת שמי הארץ התכולים ולחיות באווירתה החופשית. אמנם המשפחה עברה את כל חבלי הקליטה של הימים ההם, ימי העלייה ההמונית, אך כשהתחילו להקים את המושבים החדשים בחבל תענך החליטו ההורים להצטרף למשפחת עובדי האדמה והיו בין מקימי המושב מיטב. את לימודיו התחיל בבית הספר שבחבל תענך ומוריו ניבאו למשה גדולות עוד בהיותו בכיתה א'. תלמיד מצטיין היה ואהב לעזור לחבריו בלימודים. עם סיימו את לימודיו בבית הספר היסודי היה הוא שעודד את אלה אשר היססו להמשיך בלימודים. אולם לא בלימודים בלבד עסק; בן מסור היה להורים ובשובו מבית הספר היה ממהר מיד לצאת לשדה לעזור לאביו בעבודה. בשעות הערב - ויש גם עד שעות הלילה המאוחרות - היה מכין שיעוריו. מראשי החבורה היה משה, חבר פעיל בועד הכיתה והיה בין מכיני המסיבות והחגיגות. שקט היה מטבעו, תמיד מרוצה ובחיוך היה מקבל את פני כל בא. כאמור משה המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון ושלוש שנים של לימודיו התיכוניים בעפולה היו בשבילו מלאות רשמים וחוויות. הוריו שמחו בו ובהתקדמותו וראו כי הוא הנהו הפיצוי על סבלם הרב בעבר. בהיותו בכיתה ז' תיכונית גויס משה עם כל חבריו לשירות הלאומי - ככל תלמידי השביעית. שירות זה היה בחודש כסלו ולמרות הקור והגשם ביקש המ"כ מתנדבים למשמרת הלילה ומשה היה מראשוני המתנדבים. כאשר חזר משה מן השמירה סיפר שזו היתה לו חוויה נעימה ביותר. אף כי שמר בלילה יצא לעבודה למחרת הבוקר עם השאר. אך לא עבר זמן רב ומשה כבר היה במדרשה למורים "קלמניה" שליד בית ברל בצופית. הוא שאף לשמש בהוראה במושבים הצעירים ולחנך את התלמידים לאהבת ישראל, נופיה, שדותיה ובוניה. במדרשה זו התכנון לקראת הייעוד הזה. במדרשה כבתיכון, היתה שעתו פנויה יותר ללימודים, כי אז היה לומד רק חצי היום ובחצי השני נחלץ לעזרת הוריו במשק. למחרת מסיבת הסיום במדרשה גויס משה לצה"ל; זה היה בנובמבר 1966. הוא התנדב לצנחנים משום שהאמין שזוהי יחידה המוכיחה את עצמה, כפי שאמר. הזמן עבר ומאז היה משה במצבים קשים, אך הוא לא התאונן ולא אמר נואש. ימי הכוננות והמלחמה הגיעו ומשה יצא מהם בשלום. משה השתתף בפעולות רבות וגם במירדפים אחרי חבלנים ומרצחים ובכל מצב היה מלא תושייה ובטחון עד צאתו עם חבריו ביום ד' במרחשון תשכ"ט (26.10.1968), הוא יום ההפגזה הפתאומית אשר תפשה אותו במארב בשעת יציאה למבצעים כשהם רצים כולם לתפוש מחסה. אז התפוצץ ביניהם פגז והוא נפצע קשה. אמנם הוא קיבל טיפול רפואי ונחבש אך מיד מת מפצעיו; זה היה בדרך לתעלה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בעפולה. מפקדו, במכתב התנחומים ששלח למשפחתו, כתב: "משה הגיע אלינו מיחידה מפוארת שרשמה פרק מזהיר בתולדות הצנחנים. מפקדיו מספרים שהיה אהוד, מקובל ולוחם מצויין, הצטיין בכל הקורסים שעבר בהם ואנו תלינו בו הרבה תקוות. משה נפל בארץ הזאת כגיבור הלוחם על עצמאותו. אני בטוח שאם היה צריך לבחור בין בטחון מדומה בארץ, ממנה עלתה משפחתו לבין מצב בטחוני קשה בארץ ישראל, היה בוחר בארץ ישראל כפי שחברו הוריו". את מכתבו סיים המפקד במשפט זה: "אני בטוח שמשה עשה הכל למען הזולת ולכן אנחנו חייבים להמשיך במקום שהוא הפסיק - אנחנו ואתם". אחרי נפלו יצא לאור, ביזמת הנוער מן המושבים מיטב, פרזון ואביטל וביזמת חבריו מ"קלמניה" ספר הנושא את שמו. ידידו הטוב של משה אמר על ספר זה: "אני תקווה שהצעירים ידעו לשאוב עידוד, אומץ ואורך רוח מדפי הספר הנושאים את דמותו. המרפאה האיזורית נקראה על שמו וכן חדר העיון בבית הספר. בנובמבר 1969 הוסר הלוט מעל פסל שנקרא על ידי עושהו החובב שמעון גולדמן (איש תל עדשים), לזכרו של משה - "היונה הזועקת" עושה הפסל, איש המושב הוותיק ומנהל מטעי הסוכנות באיזור אמר, כי הוא התעניין ושאל לדרכו של משה בעודנו בחיים. "מצאתי", אמר, "כי כמוהו כרבים, הלובשים מדי צנחנים, הוא היה איש שלום, אוהב את הבריות, את העמל ואת השדות. על כן בחרתי ביונה, יונה אחוזת כאב, כסמל לדרכו, קראתי לה, "היונה הזועקת" - ורק שתי מלים חרותות עליה: "יד לבן". המועצה המקומית "הגלבוע" הוציאה חוברת לזכר הנופלים מבניה - והוא בתוכם.

 

מקום מנוחתו

משה (מוסה) כהן
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי עפולה
חלקה: 2
שורה: 7
קבר: 7